
טקסט לדוגמא בלבד:
רבים תמהו על דברי הפסוק חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי "דַרְכּוֹ". וכי על פי הדרך הבלתי מסודרת וחסרת הניסיון של הנער יש לחנכו? והרי יש לחנכו על פי דרכם הברורה והמנוסה של ההורים והמחנכים!
אולם נתאר לעצמנו שני ילדים באותה משפחה, אשר באחד ניכרים סימנים של מידת הקמצנות ואילו בשני ניכרים דווקא סימני מידת הפזרנות. הראשון, נוטל רק לעצמו, מאחסן כל דבר שמקבל ואינו מוכן לשתף עמו שום חבר או אח, ואילו אחיו מחלק מיד לאחרים את כל מה שמקבל ואינו חושב אף פעם על העתיד.
ברור לכל, שבמשפחה זו לא יהיה נכון לשוחח עם שני הילדים באותה מידה אודות חשיבות הנתינה לאחרים, כשם שלא יהיה נכון לדבר עמהם ולשכנעם בדבר החיסרון שבבזבזנות ובפיזור.
מנם שני הילדים צריכים לשמוע באופן כללי על החסרונות שבשתי המידות הקיצוניות הנ"ל, אך כמובן שיש להדגיש מאד בשיחה עם כל ילד ולחזק אצלו את החלש שבו.
זאת ועוד. יש ילד עדין ורגיש שדי ברמז המביע אכזבה או מורת-רוח וחוסר שביעות רצון מצד ההורה והמורה, כדי שמיד ישתדל לתקן את טעותו. ויש ילד הזקוק להערה מפורשת ופרטנית. רמז לאחרון, לא יעזור. ואילו נזיפה לראשון, תזיק ותפגע בנפשו העדינה.
מטרת החינוך אינה לשנות את האופי של הילד גם כאשר האופי נראה שלילי. נסיון כזה לא יצליח והוא עלול רק לשבור את נפש הילד.